ושמה קטורה. פירש"י זו הגר ונקראת קטורה שמעשיה נאים כקטורת. ומה שפי' לעיל ותלך ותתע שהלכה וחזרה לגילולי בית אביה צריך לומר שחזרה בתשובה. ואע"ג דמצרית היתה בשלמא תחלה נשאה ע"פ הדבור אבל עכשיו איך נשאה וצ"ל כיון שנשאה בהיתר הותרה לו גם עתה. וראיתי בב"ר שגם עתה נשאה ע"פ הדבור והכי איתא התם רבא אמר זו הגר א"ל ר' נחמיה והכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה א"ל ע"פ הדבור כמ"ד ויוסף אלי דבר עוד:
ותלד לו את זמרן. והא דאמר אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים וחזינא הכא שהוליד בנים הרבה על בני קטורה ועוד שמחה לאיש הרבות בנים וי"ל שפדאו מצער של יוסף ודינה ובני יעקב:
אשורים ולטושים ולאומים. פרש"י שם אומות. ותרגום אונקלוס למשריין ולשכונין ולנגוון אין לי ליישבו עם לשון המקרא. וכתב הרמב"ן ולי נראה שסובר אונקלוס באשורים שהם מחנות ושיירות הולכי דרך מעיר לעיר כמו שאומר ארחת ישמעאלי' מלשון באשורו אחזה רגלי לא תמעד אשוריו וסבר בלטושים שוכני אוהלים הנטושים על פני השדה והלמ"ד והנו"ן מתחלפים כמו נשכה לשכה ותרגום ולאומים ולנגוון בלשון איים ומלת היו עוררה אותו שהיה ראוי שיאמר כמו ומצרים ילד את לודים ואת ענמים:
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. יש מקשים מהא דאמרינן לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא ומתרצי' דגר את הגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ומיהו תינח ישמעאל אבל מבני קטורה אכתי קשה ונראה לי שאינו קשה כלל משום שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע לא היה חושב האחרים כזרע אף לענין הירושה. במדרש יש שם טומאה מסר להם פי' לפי שהיו קוראים לעצביהם בשם הגדול לכך למדם לקרות לע"ז שלהם. א"נ הכי פירושו משר להם השם שאפילו בטומאתם יתעסקו בו ומה שלמדם השם והיה יודע שישתמשו בו מפני שראה אותם עוסקים בתרפים ומשתחוי' להם כדי שיגידו להם העתידות אמר להם הניחו אלו מלעובדם ואני אמסור לכם שם שאפילו בטומאה תוכלו להזכירו ותדעו בו העתידות:
ולבני הפילגשים. ודאי הגר פלגש היתה אבל קטורה אשתו גמורה היתה שאלו היתה שפחתו בביתו ולקחה לו לפלגש לא היה אומר ויקח אשה ומה שקורא אותה פלגש לפי שנאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בזרע אחר לפיכך היו כל נשיו נחשבות אצלו כפילגשים שאין זרעם יורשים. והנה אברהם לקח לו מבנות כנען ואם תאמר שהיתה מצרית או מבנות פלשתים הנה לא שלח אל ארצו ואל מולדתו כאשר עשה בבנו כי איננו שומר רק זרע יצחק כי עליו נכרת הברית:
זקן ושבע. שרא' כל משאלות לבו ושבע כל טובה והוא ספור חסדי המקום בצדיקים ומדה טובה שבהם שאינם מתאוים למותרות:
וישב יצחק עם באר לחי רואי. קרוב למקום ההוא. א"נ בעבור שאינו עיר אמר כן שנטה אהלו אצל המקום ההוא:
ואלה שני חיי ישמעאל. כתב הרמב"ן לרבותינו בסיפור ישמעאל טעמים רבים. ובדרך הפשט כי הכתוב מספר בבני הצדיקים ותולדותיהם ומספר חייהם להודיע זרע הצדיקים ולא סיפר ימי עשו כי חיה יותר מיעקב וכבר נשלם הספור במות יעקב ולא רצה לחזור אל חיי עשו שכבר הזכיר תולדותיו במקום הראוי להם. והנכון בעיני כי בעל תשובה היה וסיפר בו כמיתת הצדיקים: ויגוע. אמרינן דלא נאמרה גויעה ואסיפ' אלא בצדיקים אבל גויעה לחוד נאמרה אפי' במי שאינו צדיק. ופי' הרמב"ן הטעם כי גויעה פי' מיתה בלא חולי וכשמזכי' עמה מלת מיתה כמו וימת או ויאסף רומז לצדיקים כלומר שמת פתאום בלא חולי אבל כשאינו אומר אלא גויעה לבד הוא רומז לרשעים כלומר שנהפכו כמו רגע ולא חלו בו ידים כאנשי דור המבול דכתי' ויגוע כל בשר וכאנשי דור המדבר דכתי' בגוע אחינו: ויאסף אל עמיו. כתב ר' אברהם יש אומרי' כי על כבוד הנפש הוא אומר כי בהיותו מתעסק עם הגוף הוא כחלק נפרד ובהפרד מן הגוף יאסף הכבוד אל עמיו. וי"א כי הוא משפט הלשון והטעם על לכתו על דרך אבותיו כאלו יתחבר אליהם כמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום:
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. פירש"י שצר קלסתר פניו של יצחק כשל אברהם שהכל מעידים שאברהם הוליד את יצחק. וי"מ שלכך חזר אברהם הוליד את יצחק דלא תימא לא הולידו אלא גדלו לכך נקרא על שמו כמו אלה בני מיכל אשר ילדה מירב. ור' אברהם פי' הוליד גדל ורבה כמו יולדו על ברכי יוסף כדכתיב וישלחם מעל יצחק בנו. והרמב"ן כתב כי הנכון כי חזר והתחיל באב היחס כי המנהג בכתוב לחזור באנשי המעלה אל ראש היחס ועשה כן בשביל שאמר ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם ואם לא אמר אלא אלה תולדות יצחק בן אברהם בלבד א"כ השוה שניהם ביחוס ובמעלה ואף כי הקדים הבכור ועוד שהי' ראוי שיתחיל באברהם ויאמר אלה תולדות אברהם אלא שלא רצה לעשות כן שהי' צריך למנות ישמעאל ובני קטורה לכך חזר והתחיל אברהם הוליד את יצחק לומר כי הוא לבדו תולדותיו וכאלו לא הוליד לאחר שיחשבנו לכלום כי ביצחק יקרא לו זרע וע"כ אמר למעלה אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם לכבוד יצחק לומר שאין תולדות היחס לאברהם רק הם בני אמה:
בקחתו את רבקה. פירש"י בת ג' שנים היתה כשנשאה. וקשה א"כ אמאי קרי לה נערה ועוד דבפ' הבא על יבמתו על הא דאמר מי ששהה עשר שנים עם אשתו ולא ילדה שיגרשנה פריך ונילף מיצחק שלא יגרשנה עד שישהא עמה ך' שנה קודם שיתפלל ומאי קושיא דלמא שאני יצחק שלא היתה ראוי' להריון עד ששהה לה י"ג שנים. בספרי יש שהיתה בת י"ד שנים כשנשאה ולפעמים המדרשים חלוקים ומיהו תימא לפי הספרי למה המתין לה ך' שנה להתפלל עליה: אחות לבן הארמי. כך דרך הכתוב לייחס על שם אח הגדול כמו אחות נביות אחות אהרן אחות נחשון:
ויעתר לו. ולא לה שאין חבוש מתיר עצמו:
ויתרוצצו. פירש"י שהיו מריבין על שני עולמות. ולפי הפשט לפי שהי' עשו איש שעיר ויעקב חלק ושערות עוקצים ליעקב ולכך ברח מפניו: ותאמר א"כ. פירש"י אם כן גדול צער ההריון למה זה אנכי נתאוה להריון להעמיד י"ב שבטים שהיו עתידין לצאת ממנה אלא שעשו עקר השליא והאם שלה כדאיתא במדרש. וי"מ לפי שנתרוצצו בקרבה כי היתה קרובה שתפיל ותאמר אם כן שאני מפלת למה אני הרה לשוא. ור' אברהם פי' ששאלה לנשים אם אירע להם ככה ואמרו לה לא ותאמר א"כ למה אני משונה בהריון משאר הנשים. וי"מ לאחר ששאלה לנשים ואמרו לה לא אמרה א"כ למה זה אנכי מתאחרת לדרוש את ה' ותלך לדרוש את ה'. והרמב"ן פי' אם כן למה אני בעולם הלואי אינני שאמות: ותלך לדרוש את ה'. פירש"י מה יהא בסופה והלכה למדרשו של שם ואולי לא רצתה לילך לאברהם אע"פ שעדיין הי' חי שלא רצתה להודיע לו צערה. והרמ"בן פי' לדרוש את ה' להתפלל על צערה כמו דרשתי את ה':
שני גיים בבטנך. הודיע אותה שלא תפחד כי בשביל שהיא מעוברת תאומים הוא הריצוץ כי כן דרך הנשים המעוברות תאומים. א"נ הודיעה שלא הי' זה אלא לסימן שעשו מריבה בתחלת יצירתם לרמוז מה שיהי' בסוף ומעתה לא יעשו עוד זה ויפסק צערה: ורב יעבד צעיר. נדרש להכי ולהכי כפשטי' שרב יעבוד צעיר וכן נמי ורב יעבדנו הצעיר וזהו אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלי'. וי"מ ורב לשון רבוי כמו ורב מהיות קולות אלקים פי' הרבה יעבוד צעיר:
וידו אוחזת בעקב עשו. לעכבו שיצא הוא תחלה. א"נ לעכבו כדי שיצא עמו ולא תצטער אמו פעם אחרת בשבילו בפתיחת הרחם: ויקרא שמו יעקב. פירש"י הקב"ה והכי איתא במדרש והא דאיתא בירושלמי אברהם ויעקב שאביהם קראו להם שם נשתנו יצחק שהקב"ה קראו לו שם לא נשתנה צריך לומר לפי שיצחק קרא לו הקב"ה קודם יצירתו לכך לא נשתנה אבל יעקב לא קרא לו שם עד אחר שנולד:
ויגדלו הנערים. פירש"י עד י"ג שנה לא נודע מעשיהם אע"פ דכתיב ממעיך יפרדו מ"מ לא ניכר צדקותו של זה ורשעותו של זה עד אחר י"ג שנה. ומיהו קשה על מה שפי' שהיו בני י"ג שנה שהרי בו ביום מת אברהם ושנותיו קע"ה וכשנולדו הי' בן ק"ס ק' קודם שנולד יצחק וס' שנה אחר שנולד נמצא שהיו בני ט"ו שנה י"מ שאותן ב' שנים הי' עשו עושה עבירות בסתר ולא נודע רשעותו ואע"פ שהי' אברהם אבינו חי מקרי שפיר שיבה טובה. ובמדרש יש שהיה יצחק בגן עדן ב' שנים אחר העקידה ואינו מונה אותם בחשבון שנותיו ונמצא שהי' לאברהם קס"ב כשנולדו יעקב ועשו. ואם תחשוב שנים מקטעות להיות יום אחד בשנה חשוב שנה משכחת לה כגון שיהי' ליצחק ס"א שנים פחות יום אחד והיה לאברהם קס"א פחות יום אחד וכשמת אברהם היה לעשו י"ג שנה וב' ימים נמצא שנכנס אברהם יום אחד בשנת קע"ה וחשב ליה שנה אלא שקשה לומר שמת יום אחד בשנה משום דכתיב את מספר ימיך אמלא ועוד הכא חשיב יום א' בשנה וגבי יצחק שנולדו לו בשנת ס"א פחות יום אחד לא חשיב לי' שנה:
כי ציד בפיו. ות"א שמצידו היה אוכל והמקר' חסר הנתינ' ופי' כי ציד יתן בפיו. א"נ כי ציד בפיו של יצחק שהיה רגיל לאכול ציד ולכך היה אוהב לעשו שהיה יודע ציד. והרמב"ן פי' שהוא מליצה כלו' עשו ציד בפיו של יצחק שמכנה האיש למעשיו לתדירותו וכמוהו רבים:
ויבא עשו מן השדה והוא עיף. שאחזו בולמוס וזהו שאמר הנה אנכי הולך למות שאם לא יאכילהו מיד ימות ולמה לו אז בכורה. ובמדרש יש שטעה בשדה כדרך צדי חיות שהולכים ביערים לצוד וכלתה נפשם למות ומצא את יעקב בשדה רועה בצאן אביו ועל כן אמר הנה אנכי הולך למות שאין כאן מי שישיב נפשי אלא הוא וניחא נמי שאמר הלעיטני שעיפה נפשו מעינוי הדרך עד שלא יכול להשיב ידו אל פיו:
מן האדום האדום הזה. י"מ שהאדום האחרון חוזר אל עשו הלעיטני נא מן האדום שאני האדום הזה:
מכרה כיום. פירש"י כיום ההוא ברור כן מכור לי מכירה ברורה. ופשוטו של מקרא כיום כעת הזאת כמו קטר יקטירון כיום את החלב. ואונקלוס תרגם כיום דילהן בעבור היות המכירה אחרי מות אביו אמר מכור לאיזה יום שתי' שתחול אז המכירה. ופי' כיום כמו ביו' פי' באיזה יום שתבא בו הבכורה שתהיה שלי. וי"מ כיום פי' המכר אינו אלא ליום שאתה קרוב למות וטוב שתטול בה מעט שבלאו הכי לאחר שתמות הכל שלי והוא הודה לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות. תימה מה מכר שייך בבכורה שאינו דבר שנתפס בקנין ואי משום ירושת פי שנים הא קיימא לן מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ויש מתרצים משום שיעקב היה ראוי להיות בכור שנולד מטפה ראשונה אלא שעשו יצא ראשון משל למי שנתן שני טיפין בשפופרת הנכנס אחרון יצא ראשון ולא נהירא דבכור בפטר רחם תליא מלתא ועשו פטר הרחם תחלה. וי"מ שיעקב חשב שיצחק יתן לו כל אשר לו בחייו כאשר עשה אברהם ליצחק וקנה הבכורה כדי שלא יהיה לעשו פתחון פה כל כך לערער. וי"מ בכורתך פי' גדולתך שצריך הקטן לנהוג גדולה ושררה לאחיו הגדול לקום מפניו ולכבדו וז"ש שימכור לו. וי"א שלא קנה ממנו אלא מה שאירש מאבא היום ולכך חל הקנין וזהו מה שאמר מכרה כיום ועשו בבזותו הבכורה אמר אתה שואל מה שאירש מאבא היום הנה אנכי מוכרה לך לעולם ואע"פ שמשם ואילך לא היה מקום לחול הקנין בכולו מ"מ כיון שעל מה שאמר כיום חל הקנין נתפס הקנין בכולו וזהו שאמר ויעקבני שלא שאל אלא כיום כדי שיחול הקנין: וא"א הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו כגון מה שאירש מאבא או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים שאינה נמכרת ונשבע עליו שהמכר חל מכח השבועה לא מיבעי' שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו אלא אפי' שם מכר עליו כדחזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל השבועה:
ויעקב נתן לעשו לחם. י"מ שזה שנתן לו לאכול לא היה חליפי הבכורה אלא כדרך בני אדם שגומרין שאוכלין ושותין אבל מה שנתן לו חליפי הבכורה לא פי' הכתוב: ויבז עשו את הבכורה. כתב ר' אברהם שבזה אותה בשביל שלא היה ליצחק ממון והביא ראיה לדבריו שיצחק אהב את עשו בשביל צידו ואלו היה לחם בבית לא היה מוכר בכורתו בשביל נזיד וגם אלו היה אוכל בכל יום מטעמים מהו שהתאוה לציד ואיך שלחה רבקה ליעקב בידים ריקניות שאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. והרמב"ן אמר עליו שנשתבש שהרי אביו הניח לו עושר גדול ואיך אבד את העושר ההוא מיד כי זה היה מיד אחר מיתת אביו ועוד כי כתיב אחרי מיתת אברהם ויברך אלקים את יצחק וברכת השם היא תעשיר ומה שלא שלחה רבקה את יעקב בכסף וזהב כי בורח היה ואלו נתנה לו כסף וזהב היתה מוספת בו קנאה לארוב לו ולהורגו ויצחק אהב הציד כדרך המלכים ואמר לברכו אחר עשות לו המטעמי' שרצה ליהנות ממנו שתהא נפשו קשור' בנפשו בעת ההנאה ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם אלא הכתוב מעיד על פחזותו שבזה הבכורה על פת לחם:
